"אני נושקת לגיל 42 ואם לא אכנס להריון עכשיו – זה לעולם לא יקרה"

כך התחיל המסע שלי עם רות.

החלום הכי גדול של רות הוא להיות אימא, אבל מה שמונע ממנה להגשים את החלום שלה, אלו הם החובות שצברה, חובות שלא היו נותנים לאף אחד מאיתנו לישון טוב בלילה.

הערכתי מאוד את האינטליגנציה הרגשית של רות. שכן, אנשים מגיעים אליי בשל משבר כלכלי חריף שמטלטל את עולמם והם צריכים עורך דין שמתמחה בהסדרי חובות. מדובר ב"משבר חיצוני" עם בעיה ברורה – טיפול בחובות.

רות לעומת זאת, העמיקה חקור והבינה את ה"משבר הפנימי" והעמוק שלה; חובות עצומים לא נותנים לה וודאות בחיים, מעמידים אותה בפני לחץ וחוסר וודאות ומונעים ממנה הלכה למעשה להגשים את החלום שלה – להיות אימא שיכולה לספק את כל הצרכים של הרך שייוולד.

לאחר ששוחחנו על הדרך המשפטית, לרות הייתה בקשה אחת שטמנה בחובה את הכל. הצלבנו מבטים והיא ביקשה בענווה: "אני מבקשת שפשוט תראה אותי". השבתי לה בהנהון ראש: "אני רואה, תאמיני לי שאני רואה" ובכך יצאנו למסע משותף ומאתגר, כזה שעוד יעורר בנו את כל קשת הרגשות.

במהלך פגישות עבודה משותפות, רות שיתפה אותי בתהליך ההפריה שהיא עוברת בכדי להיכנס להיריון. היא הסבירה לי שכל הטיפולים שהיא ניסתה, לא צלחו, ומפאת הגיל ורמת הפוריות הנמוכה שלה, היא נדרשת לטיפולי הפריה חוץ גופית – שהם יקרים ופולשניים. בעגה העממית "הפריית מבחנה".

הסטטיסטיקה להרות בגיל 42 לא מבשרת טובות. רק שליש מהנשים מצליחות להרות באופן ספונטני ושיעור ההפלות נושק ל-50%. גם במקרים שההיריון כן מצליח, יש חשש מוחשי לשלמות העובר. אבל כל הנתונים הסטטיסטיים הללו לא עניינו את רות, היא הייתה נחושה לעשות כל מה שנדרש ממנה. היא נטלה תרופות הורמונליות, קיבלה זריקות כואבות והייתה במעקב רפואי צמוד.

בחיי, שום דבר לא הלך בקלות עם רות.

במסגרת ההליך המשפטי, היא קיבלה צו תשלומים שהיה גבוה פי 3 מהיכולות הכלכליות האמתיות שלה! וניסיון לגבש הבנה מוסכמת עם הצד שכנגד, נתקל בחומה בצורה. לכן, נאלצנו להגיש בקשה מנומקת להפחית לה את צו התשלומים.

בהמשך, רות התקשרה לעדכן אותי. "ההיריון לא נקלט". ניסיתי לחזק אותה, אבל היא הייתה שבורה. התלבטתי אם לשתף אותה במהלך השיחה על ההתנגדות להפחית לה את צו התשלומים, אבל לא יכולתי להכביד עליה מעבר לכך. העדפתי לעשות הערכת מצב ולעדכן אותה בעיתוי אחר.

בחלוף מספר חודשים, רות שוב מתקשרת לעדכן. הפעם זה היה: "אני בהיריון. סיפרתי רק לך ולהורים שלי בינתיים". "וואו! מזל טוב רות, איזה כיף לשמוע" אני משיב. ובלב מתחבט, להגיד לה? איך היא תקבל את זה שעדיין לא התקבלה החלטה בבקשה שלה ואם לא די בזה, גם כעת יש כנגדה בקשה לבטל לה את ההליך המשפטי.

אני שוב מוצא את עצמי באותה התחבטות. לבסוף אני מחליט לנתק את השיחהמבלי לומר לה. אני לא רוצה להרוס לה רגע כל כך משמעותי עבורה. אני זוכר שהמשכתי להרהר ביני לביני… חשבתי שאף אדם לא צריך לחוות תחושת מחסור, בוודאי לא תינוק שלא חטא בשום דבר. ומה התחושה של הורה, שמבין שלא יעלה בידו לספק מה שנחוץ לילד שלו. מדובר בתחושות קשות.

כעת רות ניצבה מול שתי חזיתות משפטיות הרות גורל; לשלם צו תשלומים שגבוה פי 3 מהיכולות הכלכליות שלה, ובנוסף, חזית שמבקשת לבטל את ההליך המשפטי שלה.

לרות לא הייתה שום כוונה לוותר עכשיו. בסופו של יום, הצלחנו להדוף את הבקשה לבטל את ההליך שלה ובמקביל פעלנו להגיש ערעור על ההחלטה שנוגעת לצו התשלומים הגבוה שלה. העלנו כל נימוק אפשרי. את הזכות החוקתית של רות, הנגזרת מהזכות לחירות ולהגשמה העצמית. את הפגיעה הצפויה בה ובערכים חברתיים רחבים. את הסטייה מנהלים מנחים והאינטרס הציבורי לשקם אדם מחובות. סקרנו בהרחבה את כל ההוצאות אל מול הצרכים החיוניים של רות למחייה בכבוד, שמלמדים למה יש לקבל את הערעור…

פסק הדין ניתן. הייתי דרוך וגוללתי בסקרנות לסוף: "לפיכך, אני מקבל את בקשת רשות הערעור", קבע בית המשפט והורה על הפחתת צו התשלומים של רות ב-70%.

אתם חושבים שהייתה אנחת רווחה? גם לא. ניסיון לסיים את התיק בתכנית תשלומים הוגנת ברוח פסק הדין שניתן בערעור, לא התקבל. נטען כי "התיק לא בשל" "יש חוסר תום לב" ולכן הוחלט שלא להחליט בעניינה של רות. "נבחן את התנהלותה בהליך ונבוא בהמלצות", משל הייתה בת ערובה.

פניה של רות שוב למלחמה. רק שהפעם, היא חמושה בתואר החשוב ביותר מבחינתה. "אמא".

הגענו לדיון משפטי סוער במיוחד. הבעתי מורת רוח על התנהלות הצד שכנגד, על התשומות הרבות שהושקעו בתיק. על עוגמת הנפש שלא ניתנת לכימות כספי. הכרתי כל פרט בתיק וטענתי באריכות כל טיעון ונימוק. ברגע של הפוגה, ביקשתי מבית המשפט הנכבד שישמע את זעקתה של רות ובית המשפט נעתר לכך בדוחק. התקרבתי לרות ולחשתי באוזנה, "יש בך כוחות אדירים ואני איתך. זה הרגע שלך".

רות התרוממה מספסל בית המשפט והחלה לדבר בעיניים דומעות. באיפוק יוצא דופן היא הגישה את ליבה. היא תיארה את הקשיים שעימם היא מתמודדת בכנות ורגישות. אני מסיט את מבטי לשופט בניסיון להתרשם משפת גופו ואני מבחין שהשופט מהנהן למשמע דבריה, ניכר שליבו נכמר עליה. לסיום, היא ביקשה מעמקי נשמתה את מה שאנחנו נוטים לשכוח בציניות של ההליכים המשפטיים:

"אני מבקשת שפשוט תראה אותי". חייכתי ונזכרתי שזה המשפט שהחל את המסע שלי עם רות.

בית המשפט אכן ראה את רות.

היום בדיון היא זכתה להשתקם כלכלית ואני למדתי שיעור על הקרבה, חוסן נפשי והגשמה עצמית. וכמו רות, אני מבקש להיות ראוי עבור ביתי הפעוטה.

• הכותב הינו עו"ד אביעד גלס, מייסד ובעלים של משרד עורכי דין העוסק בהסדרי חובות והליכי חדלות פירעון.