קטיף הדובדבנים בעיצומו: יבול שיא צפוי בצפון, אך איום היבוא מארה"ב מרחף מעל החקלאים

ריח מתוק של דובדבנים טריים נישא באוויר, מבשר את בוא הקיץ ואת תחילתה של עונת קטיף הפרי האהוב. במיוחד השנה, יש לקטיף זה משמעות סמלית ומרגשת עבור חקלאי הצפון, ששבים אל אדמתם ומטעיהם לאחר תקופה ארוכה ומאתגרת. ארגון מגדלי הפירות בישראל מדווח כי בימים אלו ממש החל קטיף הדובדבן ברחבי הארץ, עם צפי ליבול ארצי מרשים של כ-4,000 טון ואף יותר. מדובר בעלייה משמעותית לעומת אשתקד, אז עמד היבול על כ-3,700 טון, בין היתר משום שחלק ניכר מהפרי לא נקטף עקב הלחימה בגבול הצפון, אזור בו מרוכזים רבים ממטעי הדובדבן של ישראל, והגישה אליהם הייתה מוגבלת או בלתי אפשרית לחקלאים. אך לצד האופטימיות הזהירה וההתרגשות מהיבול המשופר, מרחפת עננה כבדה של דאגה מפני איום כלכלי חדש, העלול, לטענת החקלאים, למוטט את ענף הפירות כולו.

הבשורה המשמחת ביותר מגיעה מכיוון גבול לבנון. חקלאי האזור, שספגו פגיעות קשות ועמדו בחזית הלחימה במשך חודשים ארוכים, מורשים כעת להיכנס למטעים הממוקמים בסמוך לגבול, מטעים שאליהם לא הייתה גישה מאובטחת לאורך רוב תקופת הלחימה. מישה לייקין, מנהל המטעים בקיבוץ מנרה, שתושביו טרם שבו באופן מלא לבתיהם, מתאר את התחושות: "בשנה שעברה נאלצנו לעבוד תחת איום מתמיד של הפגזות, ללא יכולת לקטוף את הפרי בצורה רציפה ומלאה. עם התאפשרות הגישה מחדש למטעים והעבודה בתנאים בטוחים יותר, חזרנו לשטחים אליהם לא הורשינו להגיע קודם. כעת אנו עובדים ללא האיום הישיר, ומקווים כי תחילת הקטיף כאן, במנרה, תסמן את פתיחתה של דרך חדשה עבור הקיבוץ והצפון כולו, בנתיב של שיקום לאומי וחקלאי." דבריו של לייקין מהדהדים את רוח החוסן והנחישות של חקלאי הצפון, הנאחזים באדמתם וממשיכים בעבודת הקודש גם בתנאים הקשים ביותר.

ואכן, רובם המכריע של מטעי הדובדבן בישראל, למעלה מ-90% מתוך כ-5,000 הדונם הנטועים בארץ, גדלים באזור הגליל והגולן. הפילוח המדויק, על פי נתוני ארגון מגדלי הפירות, מראה כי ברמת הגולן לבדה נטועים כ-3,900 דונם. אזורים משמעותיים נוספים הם מרום הגליל והרי נפתלי (כ-350 דונם) והגליל המערבי (כ-300 דונם). יתרת המטעים מפוזרת באזור הרי ירושלים, גוש עציון והרי חברון (כ-450 דונם). מגדלי הדובדבן מסיימים בימים אלה את קטיף הזן המקדים 'בורלא', ובהמשך השבועות הקרובים צפויים להיקטף זנים נוספים, בהם 'רויאל דון' המתוק והאהוב. המגוון הזני בישראל כולל, בין היתר, את הבינג (כ-30% מהשוק), רנייר (כ-20%), בורלא (כ-15%), רויאל דון (כ-10%), ועוד זנים כמו הידל פינדל, צ'ינוק, ואן, סטלה וסאם.

אך כאמור, לצד החגיגה החקלאית והצבע האדום העז המכסה את המטעים, ניצבים חקלאי ישראל בפני מה שהם מגדירים כאיום קיומי. ירון בלחסן, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל, מסביר את חומרת המצב: "במקביל למאמצים הבלתי פוסקים שלנו להשלמת הטיפול בפיצויי המלחמה לחקלאות ולשיקום המטעים שנפגעו או לא טופלו כראוי בתקופה האחרונה, אנו נאלצים, למרבה הצער וכאילו לא עברנו דבר, להתמודד שוב עם איום של ייבוא חסר רסן. הפעם, האיום מגיע מכיוון הסכם סחר מתגבש בין ארה"ב לישראל, במסגרתו מתוכנן לאפשר ייבוא של מוצרים חקלאיים מן החי והצומח ללא הטלת מכסים."

בלחסן מפרט את הצעדים שננקטו: "במכתב דחוף ששיגרנו מטעם ארגון מגדלי הפירות בישראל לראש הממשלה בנימין נתניהו, לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' ולשר הכלכלה ניר ברקת, קראנו להם באופן חד משמעי לחזור בהם מהכוונה להוציא צו שיורה על ביטול היטלי הסחר על ייבוא תוצרת חקלאית מארה"ב. מהלך כזה, אם יתממש, עתיד למוטט כליל את ענף הפירות בישראל, לפגוע אנושות בענפי חקלאות נוספים, ולהפוך את הייצור המקומי ללא כדאי כלכלית. על ממשלת ישראל לשים את ענף החקלאות והחקלאים בראש סדר העדיפויות הלאומי, כמרכיב חיוני באבטחת המזון לתושבי ישראל." דאגה זו אינה נחלתם של מגדלי הפירות בלבד; התאחדות חקלאי ישראל וכלל הארגונים החקלאיים במדינה שותפים לקריאה לבלום בדחיפות כל שינוי בהיטלי הסחר הקיימים, במטרה למנוע פגיעה אנושה בייצור המקומי. המאבק מתנהל גם במישור הבינלאומי, ובימים אלה ממש שבה מארה"ב משלחת ישראלית ממשרדי הכלכלה, האוצר והחקלאות, שדנה בנושא עם גורמים אמריקאים.

בלחסן מתייחס גם לסוגיית מחירי הפירות לצרכן, נושא רגיש הנמצא תדיר בשיח הציבורי: "אנו עדים לביקוש גבוה לפירות בתחילת עונת הקיץ, עוד בטרם נקטפה המסה העיקרית של היבול, דבר שבאופן טבעי משפיע על המחירים בשווקים. יחד עם זאת, חשוב להדגיש כי קיים פער תיווך משמעותי מאוד מצד רשתות השיווק. החקלאי אינו קובע את המחיר הסופי לצרכן, אלא רשתות השיווק הן שגוזרות את הקופון העיקרי. אני קורא לאחריות צרכנית, הן מצד הציבור הרחב והן מצד רשתות השיווק. עלינו להתאחד סביב ההבנה כי חובה עלינו לשמור על החקלאות והחקלאים הישראלים, היושבים בגבולות המדינה, מעבדים את אדמות הלאום ומהווים את חומת המגן של ביטחון המזון של ישראל."

הקריאה הנרגשת של החקלאים לציבור היא ברורה ומהדהדת: "דווקא עכשיו – רכשו רק פירות תוצרת ישראל!" זוהי לא רק קריאה לתמיכה כלכלית, אלא גם אמירה ערכית של סולידריות עם אלו שעומדים בחזית, הן הביטחונית והן החקלאית, ומבטיחים את המשך קיומה של חקלאות עברית ציונית, המספקת מזון טרי ובריא לתושבי המדינה. בעוד הדובדבנים מבשילים על העצים, עתידו של ענף הפירות כולו תלוי על חוט השערה, והמאבק על הגנת התוצרת המקומית נמצא בעיצומו.