אדישות לנוכח האיום האיראני ומה יעשו מצביעי הימין הליברלי?

תחילת שנת הלימודים מרגשת אותי בכל שנה מחדש. אלא שהשנה השמחה הזאת התערבבה עם לא מעט דאגה. לא מהשביתה, שנמנעה ברגע האחרון, אלא דווקא מכל מה ששוב לא הצלחנו להשיג.

הבעיות השורשיות במערכת החינוך לא נפתרו ולא נעלמו עם השגת ההסכם בין הסתדרות המורים למשרד האוצר. מעמד המורה, שחיקה של צוותי ההוראה, ירידה בציוני מבחני מיצ"ב, קשיים ואתגרים חברתיים ופדגוגים עקב משבר הקורונה – כל אלו לא יתוקנו באורך פלא על ידי "זריקת כספים" למערכת ותו לא.

מדינת ישראל מתיימרת כבר שנים להיות "סטארט אפ ניישן". חדשנות, חשיבה מחוץ לקופסא ומקוריות עומדות כנר לרגליה. אך זה לא מספיק – ערכים אלה חייבים להיות מונחלים גם למערכת החינוך שלנו.

לצד החזרה ללימודים בבתי הספר ובגנים, השבוע עסקנו לא מעט גם בפוליטיקה לקראת הבחירות הבאות עלינו לטובה (או לרעה, כל אחד ודעתו). השבוע אני שמח לארח בניוזלטר חבר ותיק – ג'לאל בנא, עיתונאי ויועץ תקשורת מהבכירים בחברה הערבית שכתב במיוחד עבורכם פרשנות אישית על המתרחש בימים אלה מעל ומתחת לפני הקרקע בחברה הערבית.

משבר במערכת החינוך – מי משלם את המחיר?

אדישות לנוכח האיום האיראני

נשף המסכות של המערכת הפוליטית ממשיך, ובמקום לקחת אחריות אישית ומיניסטריאלית על תפקוד הממשלה, ממשיכים לזרוק את האחריות על הממשלה הקודמת.

משבר כלכלי? אבל ביבי
הסכם גרעין חדש? אבל ביבי
שביתות ועיצומים? אבל ביבי

ממשל האייתוללות הקיצוני והאלים של איראן לא ישנה את שאיפותיו הרצחניות לנוכח ראש ממשלה כזה או אחר. כל ממשלה חייבת לקחת אחריות על הנעשה במשמרת שלה. זו לא רק פוליטיקה צרה – זה החיים של כולנו.

מה יעשו מצביעי הימין הליברלי?

* גל בייסברג הוא יועץ אסטרטגי ומנהל משברים בכיר