ילד שאומרים לו שהוא אפס – בסוף (או אפילו די מהר) יאמין בזה

לפני שבוע קראתי פוסט של מישהי [לא מורה] שכתבה שהיא מתגעגעת לימים בהם מורה יכל להגיד לתלמיד "אתה אפס ולא יצא ממך כלום" כי "זה טוב לבריאות הנפשית ולחוסן הרגשי של הילד". ומה שיותר גרוע – מאות אנשים הסכימו איתה! [היא גם הביאה את עצמה כדוגמה למישהי שבעיניה לא ממש הייתה מוצלחת במשהו, ובאמת לא דירבנו אותה לאנשהו, ולכן גם לא ניסתה מעולם להצליח בתחום מסוים, וסבבה לה לגמרי עם זה].

אני לא מפסיק לכעוס מזה, אז כמה דברים לגבי זה:

1. אני לא חושב שלהגיד לאדם שהוא אפס יוצר אצלו חוסן נפשי. אנחנו רגישים מאוד לצורה בה הסביבה תופסת אותנו. הדרך שבה אנחנו מרגישים שהסביבה תופסת אותנו היא חלק בלתי נפרד מעיצוב האישיות שלנו, זה הטבע שלנו. למשל: אם הייתם לא פופולריים בתיכון, גם אם עכשיו אתם סופר מצליחים, במפגש מחזור אתם תחיו את התחושות מחדש, כי אתם מאמינים שזו תפיסת הסביבה.

הוכח מחקרית שהיחס שבו בני אדם מפנימים ביקורות שליליות מול מחמאות הוא יחס של 1-5. כלומר, אנחנו מפנימים פי 5 ביקורת שלילית, וכדי לאזן ביקורת שלילית אחת נדרשות 5 מחמאות.

אז ילד שאומרים לו שהוא אפס – בסוף (או אפילו די מהר) יאמין בזה.

2. הבעיה היא לא בהעצמה. העצמה היא דבר מבורך. מסגור מחדש הוא פרקטיקה מופלאה, כתבתי פה פעם על הדרך שבה יוסף הצדיק התמודד עם הקשיים העצומים שחווה, בדרך של סיפור מחדש של המציאות. הבעיה היא שההעצמה לא מלווה בכלים תומכים ומאזנים. למשל – דיבור ולימוד בדבר הנחיצות הבלתי מתפשרת של התמדה ועקביות לטווח ארוך, השקעה, ועבודה קשה. להגיד לילד "אתה תגיע עד לשמים" זה זיוף. להגיד לילד "אם תעבוד קשה, ותתמיד, ותשאף, ולא תוותר, אף אחד לא יוכל לדעת מה הגבול שלך חוץ ממך" – זו גדולה, זו הוראה.

3. תלמידים היום מלאים חרדות. הרבה נוטים לחשוב שהתלמידים כלכך חצופים וחסרי משמעת כי הם אובר בטוחים בעצמם, אני חושב הפוך. הנוער היום מוצף במידע שמסחרר את החושים עד כדי שיתוק. הוא מפחד להחמיץ (FOMO). הוא מפחד מלטעות באופן שיתועד לנצח בוואטספ וברשתות. במקרים רבים גידלו אותו ללא גבולות, אז הוא מפחד כי אין לו גבול והוא מפחד גם מהגבול – כי הוא לא מכיר אותו. אז הוא כל הזמן בתודעה של התגוננות ותגובה לסביבה, וזה מורט עצבים. רוך וטוב שיש בו גבולות ברורים, דווקא מנטרל את ההתנגדות וההתגוננות הזאת.

4. אפקט פיגמליון הוא אמיתי. ביהדות, למשל, הלוואה (ללא ריבית) היא מצווה גדולה יותר מצדקה, כי היא מעודדת את האדם להאמין ביכולתו להחזיר את הכסף בחזרה. זה מצריך קפיצת אמונה מצד הנותן.

אם לא נאמין שאנחנו טובים במשהו -לא ננסה- ונוכיח לעצמנו שצדקנו – זו חכמה קטנה מאוד. זה לא "להכיר את עצמי", זה סה"כ חוסר יכולת להתמודד עם כישלון, במסווה.

אז לא – להגיד לילד ש"הוא אפס שלא יצא ממנו כלום" זה לא לעזור לו להכיר את הגבולות שלו. זה להיות מורה רע וחסר יצירתיות שחוטא לתפקידו. אני אתן לתלמיד 40 בכאב לב אם זה מה שמגיע לו, אבל אני לעולם אדגיש לו שלושה דברים. א: זה 40 אחוז נהידע הנדרש, וזה רחוק מלהיות אפס. ב: זה מעיד על מידת הידע שלך בזמן נתון, ולא על היכולות הכלליות. ג: אם תתאמץ יותר, כמעט בהכרח תצליח יותר (מניסיון – זה נכון). אני לא יודע כמה, אבל כל התקדמות מעולה, כי היא מוכיחה שהאפשרות להתקדם תמיד שם.

התנאים בהוראה לא פשוטים בלשון המעטה, ובחלק קטן מהם נגעתי בפוסט. אבל באופן כללי אני לא חושב שמורה טוב צריך לעזור לתלמיד להכיר בגבולות שלו, אלא באמת היותר עמוקה – לעזור לו להכיר בעובדה שההרגלים, התכונות והיכולות שהוא יטפח או יזניח יקבעו איפה הגבולות האלה יונחו.

הכותב הוא אופיר ממן, תושב שדרות, מורה לתנ"ך ואזרחות במשרד החינוך.