ואז אישה מהקהל ביקשה לשאול שאלה, ובאולם לא נותרה עין יבשה

בשעת לילה מאוחרת מוזעקת דבורי באום לבית החולים במרכז הארץ. בנה הובהל לשם אחרי שנפצע קשה בפיגוע הירי האכזרי בבר נוער ב-1 באוגוסט 2009, כשאר אלמוני נכנס חמוש לבית אגודת הלהט"ב בתל אביב, ירה ללא הבחנה, רצח את ניר כץ וליז טרובישי ופצע יותר מ-10 צעירים. הוא מחוסר הכרה ואין מי שיסביר לה מה בדיוק קרה ואיך מצא את עצמו בנה יחידה דווקא במקום שבו נפגשים הומואים ולסביות.

כך נפתח המחזה "את שאהבה נפשי" מאת איתי סגל, דרמה משפחתית שבמרכזה צעיר דתי בן 17 וחצי, שנאלץ לצאת מהארון באופן לא צפוי ולא מתוכנן בפני משפחתו, שעות ספורות אחרי שחייו ניצלו בנס, הוא מוצא את עצמו, בטיפול המרה שנכפה עליו על ידי משפחתו; המחזה, שנכתב בהשראת פיגוע הירי האכזרי בבר נוער, הוא דרמה משפחתית מקורית המבקשת להציף סוגיות אקטואליות נפיצות כמו טיפולי המרה, הומופוביה ופשעי שנאה.

השבוע הועלה המחזה על בימת ההיכל התיאטרון בקרית מוצקין. בתום ההצגה, מנכ"לית ההיכל, דפנה צורי, הזמינה לבמה את יונתן בוקס מחיפה, שהיה שם, בלילה ההוא בבר נוער, ונפצע קשה. בוקס, שנשאר משותק עקב הפציעה, סיפר לקהל איך זה היה במציאות וענה לשאלות.

שאלה אחת ששאלה אישה שישבה בקהל הייתה מטלטלת במיוחד ולא הותירה עין יבשה באולם.

"הבן שלי, בן 34", סיפרה האישה בקול רועד, "בגיל 15 וחצי הוא יצא מהארון. הוא והבן זוג שלו חיים יחד עד היום. רציתי לשאול אותך – אם זה אישי מדי בשבילך, אתה לא חייב להשיב – מהי המערכת היחסים שלך עם אימא ועם אבא, כי איתי, הבן שלי ניתק קשר".

בוקס השיב: "כשאני הלכתי לבר נוער, אימא שלי הייתה ביטוחה שאני הולך למפגש חברתי כיתתי בקומה 6 בעזריאלי. חירטטתי אותה. היא באה לבקר אותי בבית החולים, ומכיוון שלא יכולתי לדבר, כתבתי לה על מין לוח כזה שהיה לי. היא עצרה אותי ואמרה לי שלא משנה לה איפה נפצעתי, העיקר שאני בחיים כי אני הבן שלה. כשהיא אמרה לי את זה, ידעתי שאני לא צריך להרחיב יותר. בגלל זה, כנראה, היחסים שלי ושל אימא שלי פתוחים".