פסק דין: האלמנה רשאית לעשות שימוש בדירת בעלה המנוח עד סוף ימי חייה, על אף קיומה של צוואה שהיא אינה חלק ממנה

25 שנה לאחר מות אביהם, כאשר צוואתו התגלתה, לטענתם, במקרה, הגישו ילדיו מנישואיו הראשונים – יורשיו החוקיים, תביעה נגד אלמנתו בת ה-83, שבה ביקשו מבית המשפט להורות לה לסלק את ידה מהדירה, אותה ירשו מאביהם.

בתביעה, שהוגשה לבית המשפט לענייני משפחה בקריות בשנה שעברה, טענו ילדיו של המנוח, בין השאר, כי האלמנה מחזיקה בדירה מאז מותו של אביהם בשנת 1997, אך אינה מתגוררת בה, אלא משכירה אותה לצד שלישי. לטענתם, דמי השכירות, אותם גובה האלמנה זה תקופה ארוכה, שייכים להם, ולפיכך תבעו ממנה לסלק את ידה מהדירה, להשיבה להם כשהיא נקייה מאדם ומחפץ ולשלם להם את דמי השכירות, שגבתה עד כה, בסך של 100 אלף שקלים.

עוד טענו היורשים, כי צוואת אביהם התגלתה להם רק כשנה לפני הגשת תביעתם, וזוהי הסיבה שבגינה רשמו את זכויותיהם בדירה והגישו את התביעה רק כעת.

האלמנה פנתה לעורכי הדין עוז עזריה ושמשון דוידי, שהגישו בשמה כתב הגנה, ובו נטען, כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית, שדינה להידחות, וכי התובעים מתנהגים בצורה מבישה כלפי אישה חולה בגיל מתקדם מאוד. "התובעים מפירים ברגל גסה את המשפט הידוע 'אל תשליכני לעת זקנה', עת הם מנסים לנשל את הנתבעת מהזכויות המגיעות לה על פי דין", לשון כתב ההגנה.

עורכי הדין עזריה ודוידי טענו בכתב ההגנה, כי התובעים מנסים לזרות חול בעיניו של בית המשפט, שכן בין המנוח לאלמנה נחתם הסכם שלום בית, שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני. על פי ההסכם, שצורף לכתב ההגנה, לאלמנה מוקנית הזכות להמשיך להתגורר בדירה לכל ימי חייה, וזאת לצד התחייבות מפורשת של המנוח, כי לילדיו, מנישואיו הקודמים, לא תהיה הזכות לסלקה מהדירה, וכי היא רשאית לעשות שימוש בדירה כראות עיניה.

לטענת עורכי הדין עזריה ודוידי, בהתאם לפסיקה הרווחת, המושג "זכות מגורים" כולל בתוכו גם את הזכות של מקבל זכות המגורים להשכיר את הדירה לצד שלישי במהלך חייו, ובמקרה זה, זכותה של האלמנה לעשות שימוש בדירה גוברת על זכותם של היורשים מתוקף צוואת אביהם המנוח, שכן הצוואה נחתמה כשנתיים לפני עריכת הסכם הממון.

בית המשפט נדרש, אם כן, להכריע בשאלה: האם הצוואה המוקדמת גוברת על הסכם הממון המאוחר?

לטענת באי כוח האלמנה, עורכי הדין עזריה ודוידי, הצוואה הקיימת לזכותם של היורשים אינה גוברת על ההסכם, שכן במקרה הזה, המנוח העניק לרעייתו את האפשרות לעשות שימוש בעיזבון ולא בירושת התובעים, כפי שהם "מנסים להציג בתחבולה".

באשר לטענת התובעים, לפיה הצוואה נמצאה רק לפני כשנה, טענו באי כוחה של האלמנה, כי טענה זו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן לו רצו, עמדה להם הזכות להגיש בקשה לצו ירושה, אך הם העדיפו להמתין עד אשר האלמנה תסלק את מלוא המשכנתה שרבצה על דירת המנוח.

לאור כל זאת, ביקשו עורכי הדין עזריה ודוידי מבית המשפט לקבוע, כי הוראות ההסכם, שנערך בין המנוח לרעייתו, אינן פוגעות בירושת התובעים, וכמו כן לקבוע, בין היתר גם מהטעם הזה, כי הוראות ההסכם גוברות על הוראות הצוואה. כמו כן הם ביקשו לדחות את התביעה על הסף ולחייב את התובעים בהוצאות משפט.

בדיון שהתקיים לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בקריות, הצביעה כבוד השופטת גילה ספרא-ברנע, על כל אותן הטענות שעלו מכתב ההגנה מטעם האלמנה, ודרשה תשובות מהתובעים. התובעים התקשו לתת תשובה הולמת, ולא נותרה להם ברירה, אלא להסכים להצעת כבוד בית המשפט, לפיה יינתן פסק דין הדוחה את התביעה על הסף.

לפיכך, התביעה נדחתה, והאלמנה רשאית להמשיך לעשות שימוש בדירה כראות עיניה, לרבות השכרתה וגביית דמי שכירות בתמורה.

עורכי הדין עוז עזריה ושמשון דוידי מסרו לאתר "מה הלוז": "אנו שמחים על כך שהצדק יצא לאור, ורצונו האחרון של המנוח בא לידי מימוש בכך שאשתו תזכה לחיים בכבוד כפי שהבטיח לה ערב חתימת ההסכם ביניהם".